חומי, תולעת ספרים

Just another WordPress.com weblog

אנרכיזם, חומי-סטייל ספטמבר 16, 2010

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 8:51 pm

"דחפיו המגוונים של המזג האישי, איש איש ומזגו הייחודי, אינם יכולים עוד לבוא על סיפוקם השונה בפעילויות רציניות. נותרו רק תנאי העסקה נוקשים ושעשועים תפלים לשעות הפנאי"

"אנחנו רוצים ליצור לעצמנו אריסטוקרטיות משלנו… אנחנו רוצים אדמה , שטחים חקלאיים קטנים, גינות ירק, אמנות ומלאכות. ובירה וספרים. זה הכל. ולכן, תקוותנו היחידה אינה טמונה במהפך אלא פשוט בהתעלמות המונית מן המערכת הדומיננטית."

(אין מחיר לחופש, מאת טום הודג'קינסון, הוצאת מטר)

לפעמים, כשעובר יום לחוץ במיוחד על שוק ההון, אני נכנסת לפורום האינטרנטי של המגזין 'איידלר' (בטלן), שיוסד על ידי אותו טום הודג'קינסון לעיל. מאוד מנחם, בתוך כל הבוקה והמבולקה, לקרוא שיבול השעועית השנה היה מאכזב. דב מציעה צעצועים ישנים (במצב מצוין!) למכירה בביתה ביום ראשון הקרוב. ביום שישי בערב תתקיים מסיבה מאולתרת בבית העם- בואו בהמוניכם והזמינו את חבריכם! המשתתפים מוזמנים לתרום 5 ליש"ט כל אחד, הכסף ילך לתשלום ללהקה.

מסתבר שגם אסקפיזם הוא סוג של מהפכנות- ובהחלט הסוג החביב עלי! אז לכל אלו שצחקו עלי בטענה שאני אסטרונאוטית: אני לא אסטרונאוטית אדישה. בנפשי, אני בכלל אנרכיסטית קוצנית ובועטת. קצת כבוד, בבקשה.

מודעות פרסומת
 

רגע של ספרות בקומה הרביעית אוגוסט 31, 2010

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 6:54 pm

דמיינו לעצמכם: לחץ. מה זה לחץ? לחץ!

טלפונים מצלצלים בלי הרף, אנשים רוצים לדעת מה קורה עם ההנפקה, כסף ממתין רק לנו כדי להחליף ידיים. כל כך לחוץ, שאני אצה רצה לקומה רביעית כדי להחתים איזה תזכיר חשוב.

בדרך, תוך כדי ריצה חזרה למקום, אני רואה את השומר של הקומה הרביעית קורא ספר.

אני, כמובן, עוצרת בקול חריקה. ניצוצות עפים מתחת לעקבי, השטיח נאנק תחתי, אבל אני לא שמה לב- אני חייבת לדעת מה הוא קורא.

ואני שואלת אותו. והוא עונה. ואני שואלת אם הספר טוב, והוא אומר לי שלא ממש, הוא לא כל כך אוהב מותחנים. טוב, גם אני לא אוהבת מותחנים, אני אומרת. אז מה אתה כן אוהב? אני אוהב ביוגרפיות של פוליטיקאים ומדינאים. באמת? ואת הביוגרפיה החדשה של נפוליאון אתה קראת? ואת הביוגרפיה של לנין את קראת? לא, עדיין לא, למרות שאבא שלי מטורף ואוסף כל ביוגרפיה של לנין, סטאלין או היטלר באופן אובססיבי. באמת? גם אבא שלי! מה את אומרת? לא רואים אותך הרבה בקומה, באת עד לכאן רק בשביל להחתים איזה נייר? כן.. אוי, התזכיר!!!

 

שום שום גומילסטיקום אוגוסט 12, 2010

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 8:48 am

"הו, הלו זה שּום-שום גומילסטיקום!" קרא פרופסור איזנשטין בהתלהבות, ובתוך כך החזיק היטב במשקפיו, שהגשם היה חוזר ושוטפם מעל אפו.

"אולי יוכל הפרופסור להסביר לנו זאת ביתר דיוק!" נהם דון מלי. "אנחנו ספנים פשוטים, ו…"

"יניח נא אדוני לפרופסור לחקור עכשיו במנוחה" נכנסה לתוך דבריו עוזרת המחקר שרה. "זאת הזדמנות אחת ויחידה. תצורה סביבונית זו מוצאה כנראה עוד משחר ימי התפתחותו של כדור הארץ. יש לשער שגילה הוא למעלה ממילירד שנים. כיום שרדו רק תת צורות מיקרוסקופיות זעירות, שאפשר לגלותן לפעמים בתוך מיץ עגבניות, ולעתים רחוקות יותר- בדיו ירוקה. אבל פריט בגודל כזה הוא בודאי היחיד מסוגו שעוד נותר".

(מומו, מאת מיכאל אנדה, בתרגום חיה טויכסלר, הוצאת זמורה ביתן)

לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי: מה הילדים שלי, שיגדלו בעידן המחשב והאינטרנט, יעשו במצב דומה- בהנחה, כמובן, שיצאו החוצה לשחק ולא ינהלו את המשחק במציאות וירטואלית. האם הם גם ידמיינו סיפור וישכחו מהסופה? או שירוצו לכסות את הלפטופים שלהם מפני הגשם?

האם הילדים שלי יכירו משחקים כאלו, המבוססים על דימיון בלבד? אני מקווה שכן. הדימיון כל כך יותר מעניין מהמציאות לפעמים. ומלבד זאת, החיים שלנו מלאים במשימות משמימות שהופכות נסבלות, ואפילו נעימות, בעזרת הדימיון. כשהייתי ילדה אחד מהתפקידים שלי במשק הבית היה לרוקן את המדיח. איתרע מזלי ובדיוק סיימתי לקרוא את 'אוהל הדוד תום'. הצלחות, הכוסות, הסכום- כולם הפכו לעבדים שחורים, המחכים רק לי כדי שאשחרר אותם מהאדון הלבן (המדיח. טוב, הוא באמת היה לבן). בעיניים בורקות והתלהבות עצומה פיניתי את המדיח, תוך זמזום "בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת…", וראיתי את עצמי בתור משחררת עבדים אמיצה וללא חת. וכשטרקתי את דלת המדיח הריק הרגשתי שהנה, השארתי את העולם נקי יותר מכשמצאתי אותו.

דמיינו את אכזבתי כשגיליתי שהשחורים שוחררו מזמן! כך נקטעה באיבה קריירה מבטיחה בתוך משחררת עבדים במשרה מלאה. ואף אחד לא גילה לי אז שלעבדות צורות רבות, שיש עבדות במקומות בעולם שאני מכירה וכנראה לעולם לא אגיע אליהם, ושלפעמים אפילו העבד לא יודע שאינו חופשי…

 

המסילה לדמשק

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 5:48 am

הרשו לי להתוודות על סטיה קלה שלי: יש לי סלידה בלתי ניתנת להסבר מהתלהמות והגזמה. זה נכון לגבי ספרות בכלל וזה נכון לגבי דרמה בפרט. במיוחד בדרמה. זה קצת מצחיק, לאור העובדה שדרמה אמורה להיות – נו, דרמטית, אבל ככה זה. ולכן אני נוטה להעדיף מחזות ומחזאים מינוריים, מה שמסביר מדוע צ'כוב הוא המחזאי האהוב עלי. הכל מינורי, הכל בקטן, ומקסימום אנשים מרשים לעצמם לקרוא את שמה של מוסקבה ברגע של סערת נפש. צעקת חזק מידי- והמחזה איבד מכוחו.

ולמה אני מספרת את זה פתאום? כדי להבהיר מראש שאני כנראה לא האדם המתאים לבקר את המחזה "המסילה לדמשק" מאת הלל מיטלפונקט. אגב, גם היסטוריונים לא.

נתחיל במה שאהבתי: הדמות הראשית, שרה, היא דמות מופלאה בעיני. חזקה, רגישה, ולא מתפשרת. לאורך כל המחזה היא לא נותנת הנחות. לא למדינה, לא לאנשים, לא לקרובים וגם לא לעצמה. שניה לדמות היא יבגניה דודינה. לצערי אין שם תואר מתאים בעברית כדי לתאר כמה אני אוהבת את המשחק שלה. מדהימה? מרגשת? טוטאלית? כן, כל זה, ועוד הרבה יותר.

אהבתי מאוד גם את דמותו של פתחי (על החום האנושי והאסקפיזם הקל), של קפלן (עם המורכבות והאמביוולנטיות). המשחק של רוב השחקנים  גם היה מצוין. אהבתי את הדינמיניות של התפאורה ואת השימוש בקטעי יומנים מצולמים.

ומה לא אהבתי?  (התרעת ספוילרים!!!)

קודם כל, את הרצח של מימי. מופרך בעליל. סליחה, מה נזכרתם עכשיו, חודשים אחרי שהקצין הבריטי עזב והשאיר אותה עם תינוקת, שהיא בוגדת? אגב, אם כל אישה שבילתה קצת זמן איכות עם קצינים ופקודים בריטים הייתה מוצאת להורג, אוכלוסיית הנשים בישוב העברי באותה תקופה היתה מדלדלת פלאים. מה פתאום באותה תקופה? מה נשתנה? ומה קרה להגנה של שלומי?

דבר ההיסטוריון (אבא שלי): קודם כל, בתקופה המדוברת הלח"י לא נקרא אז הלח"י. שנית, בתקופת קיומו הוציא הלח"י כ- 20 אנשים להורג, מתוכם שתי נשים. שתיהן הוצאו להורג בתקופת מלחמת השחרור, דהיינו ב- 48.

אני לא מצדיקה חלילה את פעולות הלחי, אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני שרצח כזה קרה בתקופת מלחמת השחרור מאשר ב- 43. אה, ושתיהן עשו יותר מלהכנס להריון ע"י קצין בריטי שעזב את הארץ. ולבסוף, לגבי פרשת הפיטורים של שלומי על חברותו בלחי, יש לי שלוש מילים: בג"צ ישראל אלדד.

למרות זאת ולמרות החטיף האיום שחולק ע"י לייפסטייל בכניסה לאולם (טיפ קטן: אל תנסו לעולם לאכול גרנולה בטעם יוגורט. תאמינו לחומי בעניין זה), מאוד נהנתי מהערב. גם בזכות המשחק והדמויות, וגם בגלל שלי ולאבא שלי יש חוש הומור משותף, וכשאנחנו לא עולים אחד לשני על העצבים מאוד כיף לנו ביחד. זה לא אומר שכולם אוהבים את חוש ההומור שלנו- לדוגמא, מחוץ לבניין עמדה אישה שהציעה לנו (ביקשה מאתנו?) לחתום על עצומה נגד השחיתות בשלטון. בתגובה אבא אמר לה "אני מצטער אבל אנחנו בעד שחיתות" והמשיך ללכת. אני חשבתי שזה ממש מצחיק, אבל מהבעת הפנים שלה הבנתי שדעתה אינה תואמת לדעתי 🙂

 

בחוף לובייבו, שותה קפה אוגוסט 2, 2010

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 7:57 am
בוקר יום שני. אני בארקפה, קוראת את "חוף לובייבו*" בזמן שאני ממתינה לקפה. כשאני מקבלת את סם החיים, סליחה, את הקפה שלי, אדון מבוגר ואדיב שואל אותי בנימוס מהו הספר המעניין כל כך שאני לא יכולה להתנתק ממנו. על מה הספר? הוא שואל למראה הכריכה.
 
עכשיו מה אני אמורה לומר לו? "שמע, הספר הזה הוא על אוחצ'ות פולניות מזדקנות המתגעגעות לתקופה הקומוניסטית בכלל ולכיבוש הרוסי בפרט, שלאורך כל הספר עסוקות בניסיון לקבל זרג, לא חשוב של מי, בכל חור אפשרי, לא חשוב איזה"?
 
הממ… לא נראה לי. בכל זאת, חבל לצלק בן אדם נפשית על הבוקר. אני גם לא בטוחה שהוא יודע מה זה אוחצ'ה. בצר לי, אני מבצעת מחוות התנצלות כלל גופית המרמזת כי מפאת קוצר הזמן וגודל היריעה, אין באפשרותי לפרט. במשפט אחד, מה דעתך עליו? הוא מתעקש. ובאמת, מה דעתי על הספר? אני רוצה לצטט מהספר ולומר לו: "מגעיל שם. מגעיל וכה מעניין בו בזמן" (שם דובר על חדר השירותים של שתי אוחצ'ות, אבל הציטוט נכון לספר כולו). אבל העבודה ממתינה, הקפה מגיע, וקצב החיים בצל שוק ההון לא מאפשרים לי לשוחח כפי שהייתי רוצה. "ספר טוב" אני אומרת לו, מחייכת והולכת לדרכי. חבל.
 
* חוף לובייבו, מאת מיכאל ויטקובסקי, הוצאת שוקן, 2009
 

מומו שובי הביתה יולי 28, 2010

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 7:31 am

צומת ספרים בדיזנגוף סנטר, קומה עליונה (לא החנות היפה עם שולחנות הקריאה, אלא החנות המצ'וקמקת ליד למטייל). אני יושבת בפינת הילדים והנוער (בכיסא היחיד שיש) ומעיינת בספר על לונדון, מתלבטת האם שווה להוציא 135 ₪ על מידע שאפשר להשיג באינטרנט בחינם.

פתאום, בזווית העין, אני קולטת כריכה מוכרת והאות "מ". לא יכול להיות! חיית הטרף המשחרת לספרים זקפה את ראשה. אני פורצת בצווחת הגיבון המיוחם שלי ובתנועה לא חיננית במיוחד אני אוחזת בספר במהירות, פן תבוא איזו מטורפת אחרת ותחטוף לי אותו. כן, מדובר ב'מומו' של מיכאל אנדה, ספר לילדים שקנו לי כשהייתי, טוב, ילדה, ומאז נעלמו עקבותיו.

שללי בידי, אני ממהרת לקופה לרכוש את הספר. בדיוק שכחתי את כרטיס האשראי בבית ואני לא בטוחה שיש לי מספיק מזומן עלי, אבל לעזאזל אני מוכנה אפילו לזרוק את הכסף שיש לי על הדלפק ולברוח עם הספר אם לא יהיה לי את התשלום המלא. בקופה מתברר ששיחק לי מזלי, והספר ניתן בחצי מחיר. אני מסתכלת על המוכרת ובקול רוטט מהתרגשות אומרת לה: "איזה מזל שנשאר עותק מהספר כשמוכרים אותו בהנחה!" מהמבט ההמום והמסויג של המוכרת אני מסיקה שמעולם לא הייתי קרובה יותר לאשפוז בכפיה. "כן כן" היא אומרת לי, בטח משננת לעצמה את המשפט של אמא שעם משוגעים לא מתעסקים "באמת מזל שנשאר…" אבל אני בשלי, ומה אכפת לי מה אחרים חושבים כשיש לי את מומו? אני תוחבת אותו לספריה הניידת שלי (כלומר, לתיק) ונושאת תפילה שחלילה וחס לא יגנבו לי את התיק לפני שאגיע הביתה. באוטובוס אני נרגעת קצת. ממילא התיק שלי כבד מדי בשביל "קח וברח" עם כל הספרים בתוכו.

 

יולי 26, 2010

Filed under: Uncategorized — chumybook @ 7:17 am

מוזר: בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לעולם הבחירות המוגבלות של ילדותי- כשהיו שני סוגים בלבד של נייר עטיפה לספרים (כחול או אדום), שני ערוצי טלויזיה (ישראל או מזה"ת, ביום יפה עם קליטה טובה), שתי חנויות נעליים שמכרו פחות או יותר את אותה הסחורה.

אני יודעת, זה טיפשי. אחרי הכל- יותר חופש בחירה משמעותו יותר אושר, כפי שחונכנו להאמין. בוודאי שאני תומכת באפשרויות בחירה נרחבות יותר בתחומים מסוימים- יותר ספרים, יותר הצגות תיאטרון, פחות צנזורה על מה מותר ומה אסור לכתוב ולהציג. מצד שני, יותר ויותר אני מתחילה להבין שהדבר החשוב ביותר, מעבר לבחירות שניתנות לך הוא לעשות את הבחירות הנכונות, או למצות את הבחירה שניתנה לך עד הסוף. כל השאר הוא בסופו של דבר פחות רלוונטי, ואולי לא רלוונטי בכלל.